החלטה בתיק בש"ם 10077/04

1.        בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום 20.9.04.

2.        לדברי המבקש, פסק הדין הומצא לידי בא כוחו ביום 26.9.04 ואולם אשתו של בא כוחו מצויה כעת בהריון בסיכון ונאלצה על כן לעבור ביום 1.11.04 טיפול פולשני בהתראה של 24 שעות, לאור תוצאות בדיקה שעברה. לאחר הטיפול נצטוותה לשהות בביתה במשך 4 ימים במנוחה מוחלטת וללא תזוזה, כך שבא כוחו נאלץ להעדר מעבודתו ולסעוד אותה בכל. עקב היעדרותו מהמשרד נבצר ממנו להשלים את כתב הערעור במועד, קרי עד ליום 3.11.04, בהיותו עורך הדין היחיד במשרד. לפיכך, הוגש כתב הערעור באיחור של יומיים. זאת ועוד, לפי ההלכות הנהוגות, מקום בו לא שינו המשיבים את מצבם לרעה עקב העיכוב הקל בהגשת הערעור מן הראוי לראות בנסיבות משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. עוד צוין, כי לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגית הארכת מועד מחמת טעות בדין. גישה זו  מבוססת על התפיסה לפיה זכות הערעור עולה כדי זכות יסוד. אשר על כן, יש להיענות לבקשה.  

3.        משיבה מס' 1 משאירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. משיבה מס' 2 מתנגדת לבקשה. לדבריה, לא ניתן להקיש מההלכות הקשורות לטעות שבדין כטעם מיוחד, למחלת אשתו של בא כוח המבקש כטעם מיוחד. ההלכה היא לגבי מחלת בא כוח המבקש כי המחלה צריכה להיות כזאת המונעת מעורך הדין כל אפשרות לעבודה. אותו חוסר אפשרות לא קיים במקרה של מחלת בת זוג. קבלת טענתו של המבקש תביא להרחבת המדיניות המשפטית של האנשים שמחלתם תוכר כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

4.        גם משיבים מס' 8-3 מתנגדים לבקשה. משיבים אלו והוסיפו טענות נוספות לדחיית הבקשה להארכת מועד. ראשית, המועד להגשת ערעור מנהלי קבוע בחיקוק, על כן חובה על המבקש הארכת מועד להצביע על "טעם מיוחד" כדי שבקשתו תענה. המבקש לא הצביע על כל טעם מיוחד שכזה. גם העובדה שמדובר באיחור בן מספר ימים מועט אינה יכולה להועיל למבקש ואפילו איחר ביום אחד. שנית, למרות שפסק הדין הומצא לבא כוח המבקש ביום 26.9.04 הרי שדחיית העתירה הייתה ידועה לו עוד ביום 23.9.04 ע"י בא כוח המשיבים 3-8. פסק הדין פורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת ביום 20.9.04. מכאן, שלמבקש היה מספיק זמן להכנת הערעור. יתר על כן, פגרת חג הסוכות הוסיפה לו עוד שבעה ימים להגשת הערעור. דווקא העובדה כי הוא הפרקליט היחיד במשרדו חייבה אותו להיערך באופן אשר יבטיח עמידה במטלות המשפטיות של לקוחו ולא לדחות את הנושאים שבטיפולו עד לרגע האחרון. שלישית, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק לאחר חלוף המועד להגשת ערעור כאשר המשיבים רכשו חסינות מפני הגשתו של הערעור. לבסוף, סיכויי הערעור אפסיים. בית המשפט קמא אימץ את החלטת ועדת הערר המחוזית, רובה ככולה, מתוך שיקולים תכנוניים, נראה על פניו שגם בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים, יסרב להתערב בה. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה. משיב מס' 9 מתנגד לבקשה ומצטרף לנימוקיהם של משיבים מס' 8-3. משיבה מס' 10 מתנגדת לבקשה מן הטעמים האמורים לעיל.

5.        ביום 22.11.04 ביקש בא כוח המבקש להשיב לתגובת המשיבים 8-3. לדבריו, ההלכות כיום מקלות עם מתן אורכות קצרות במקרים של איחור בהגשת ערעור וכך טעות בתום לב יכול שתהווה עילה להיענות לבקשה. המבקש תמה על עמדתם הבלתי מתפשרת של בא כוח המשיבים, עמיתיו למקצוע. אישור המחלה שצורף לבקשה הינו אישור סטנדרטי אשר עניינו אינו מתן הוראות לחולה כיצד לנהוג. רופאיה של אשתו ציוו אותה במנוחה מוחלטת וכך הצהיר בתצהירו. יתר על כן, הצורך במנוחה מוחלטת לאחר דיקור מי שפיר הינו בבחינת "ידיעה ציבורית" כמעט וברי כי אם היה יודע על כך זמן רב מראש היה מתארגן בהתאם. עוד מוסיף בא כוח המבקש כי נקלע למצב שלא באשמתו ואין הוא נוהג להגיש בקשות לאורכות חדשות לבקרים ומקפיד לעמוד במסגרת המועדים, אולם כאשר רבו הנסיבות ברי כי מעייניו היו אצל רעייתו. בנוסף, בפני בית המשפט לא מצוי עדין כתב הערעור שכן המזכירות סירבה לקבלו ולכן לא ניתן להעריך את סיכוי הערעור, כפי שעשו משיבים 3-8. סיכוי הערעור טובים הם. לבסוף, אין זה מן הראוי כי למבקש עצמו לא יינתן יומו בבית המשפט של ערעור כפי זכותו שבחוק, אך בשל צירוף מקרים אשר אינו תלוי בו. על כן יש לקבל את הבקשה.

6.        לאחר שעיינתי בבקשה שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. בפתח הדברים יצוין, כי יש לראות את מועד ההמצאה למבקש כיום 26.9.04. כל מועד קודם למועד זה אינו מהווה המצאה כדין, ואף לא ידיעה כדין, שכן לכל היותר ידע המבקש כי עתירתו נדחתה. אין גם חולק כי הערעור עצמו הוגש באיחור של יומיים (אך לא נתקבל בשל האיחור בהגשתו). במצב דברים זה, כלום יש להיעתר לבקשה שבפני? תשובתי היא בחיוב. שעה שפסק הדין לא ניתן במעמד הצדדים, לא יכלו המשיבים לדעת, או למצער לא הוכיחו כי ידעו, אימתי הומצא פסק הדין למבקש. ממילא לא ברור כיצד, אם בכלל, הסתמכו על מועד הערעור הצפוי ועל אי ההגשה במועד. לא הוכחה בפני "מעין חסינות" שנתגבשה למשיבים בנסיבות המקרה. המזור לנזק שאירע למשיבים בנסיבות המקרה, ככל שאירע, אינו על כן בשלילת זכות הערעור, שהיא זכות חוקתית כאמור בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, אלא בפסיקת הוצאות מתאימה בגין הליך זה. אכן, צודקים המשיבים כי המבקש, או ליתר דיוק בא-כוחו, לא הוכיח כדבעי כי לא יכול היה להגיש את הערעור במועד, ולכל היותר הקושי שנגרם היה לרעייתו ולא לו עצמו. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת בא-כוח המבקש, כי ראוי היה לקבל את תצהירו בנדון, בייחוד בהתחשב באיחור הקל ובהיעדר הנזק למשיבים. אכן, הסובלנות הינה עיקרון שראוי כי יחול גם במסגרת סדרי הדין והדין. יחס חברי והוגן, בחזקת "אדם לאדם - אדם", צריך לעיתים להוביל בעל דין לעשות שימוש תם לב בכוחו וזכויותיו, לרבות טענותיו. סבור הייתי, כי בנסיבות העניין ראוי היה שלא לעמוד על קוצו של יוד עם בא-כוח המבקש ומן הנסיבות האישיות שהביא ועליהן הצהיר. מכל מקום, וכאמור לעיל, גם אם אין בנסיבות אלו די, יש להיעתר לבקשה כנגד תשלום הוצאות מתאים.

7.        התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. הערעור יקובל לרישום. המבקש ישא בהוצאות משיבים 8-3 ו-10 בסך כולל של 2,000 ש"ח (בסך הכל) והמשיבים 4 ו-6 בסך כולל של 1,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית הוצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, א' בטבת תשס"ה (13.12.2004).

                                                                             יגאל מרזל

                                                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: